סרט:
הגיבור רואה את הגיבורה.
(צופה:
נו ברור, בוודאי שהוא יכבוש אותה עוד לפני סוף הסרט.)
סרט:
הוא חג סביבה, ולאט לאט שובה אותו בקסמיו. כך זה נמשך ונמשך עד שמגיע הסוף המובן מאליו.
זה לא סתם, זה חינוך. תעשיית הקולנוע ההוליוודית, כחלק ממנטליות מערבית נוצרית, יוצאת מנקודת הנחה שגוף האדם רע, וכל עוד האדם נמצא בגופו אין לו תקוה. ברגע ש'הוא' ראה 'אותה' ונדלק עליה, נגזר דינו להיות כרוך אחריה עד כיבושה. לאדם אין אפשרות לשלוט ביצריו, ולכן גם אין לו צורך כזה.
עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה
האדם המערבי חי כעכבר במבוך. הניחו אותו תחת השמים עם כל מיני פחתים ונסיונות, אך הסוף ידוע מראש: הוא ייכשל. לכן הוא אפילו לא מנסה להתמודד. אנחנו בעולם הזה, בבוץ, וזה מה יש. לפחות נהנה קצת מהריגושים שיש לבוץ להציע.
לעומת זאת, לישראלי יש סולם ערכים שונה. הוא אמנם מבין שהחיים קשים, אבל "קשה יש רק בלחם, וגם אותו אוכלים". האדם הונח כאן כדי להתקדם. אנחנו משחקים בתוכנית ריאליטי של הבורא. היתרון הוא שמאוד נדיר שיודחו שחקנים. וכאן הגענו לשורש ההבדל: התשובה!
גם אם האדם נפל, הוא עוד יכול להמשיך הלאה. אפילו אם באופן רשמי הוא מודח (כרת), בעזרת התשובה הוא יכול לגרום לכך שההדחה תתבטל למפרע.
באחת הפעמים שחזרתי הביתה משירותי הסדיר בבקעה, תפסתי טרמפ באחד הפונדקים שבדרך. עצר לי בחור באוטו ישן ונחמד, ואמר שהוא נוסע לירושלים. מדברים, הוא עונה לטלפונים תוך כדי. אדם מאוד חביב, קצת סטלן. עם אחד ממטולפניו השיחה התגלגלה לכך שהמטולפן אמר שהוא חושש מימות המשיח. בינינו, אפשר להבין ממה החשש: פתאום ייכנס העניין של טומאה וטהרה ועוד כל מיני הקפדות לא טריוויאליות, במיוחד לא לשני הסטלנים שהשתתפו בשיחה ההיא. הנהג הרגיע אותו בדרך מעניינת: "אני חושב שהמשיח יהיה מין כזה בוב מארלי. הוא יטיף לאהבה..." וכו' וכו'. זה נחת עלי בבום. מה?! בוב מארלי? לזה אנחנו מחכים אלפי שנים?
מי שמעיין במאמרים מקוונים על מאיר אריאל יכול להיתקל לעתים קרובות (בעיקר בטוקבקים) בהתבטאויות כמו "מאיר הנביא, המשיח..."
אם תשאל חב"דניק (מזן מסויים, כנראה לא כולם) איך הוא מגדיר את המשיח, הוא יגיד לך: "הרבי".
כולם מחכים למשיח, אבל כל אחד רואה אותו בתור הדמות שהוא מזדהה איתה ושואף להידמות אליה. מין "אליל רוק" שכזה.
לפי הרמב"ם ועוד הוגים, המשיח יהיה דמות ממלכתית. כלומר - לא בהכרח שהוא יהיה אפילו "רב". אמנם המשיח יהיה "עוסק בתורה כדוד אביו", אבל עיקר תפקידו יהיה המלוכה. כמובן שיהיו לו יועצים תורניים - סנהדרין וכו'. הגאולה שאנחנו מחכים לה, בעצם, תהיה בשלב ראשון בעלת אופי לאומי (למרות שתהיה לכך השלכה גלובלית) ולא תורני.
גם מאיר וגם רוברט (להלן: בוב) היו דמויות מאוד מיוחדות וכאריזמטיות. שניהם היו בחייהם קצת באמצע, קצת בצד. כל אחד בנישה שלו. מאיר אריאל, אחרי ניקוי התדמית והראש שהוא עשה בחו"ל, חזר לארץ מאוד מקורי, עד כדי בוטות. בוב, למרות היותו חצי "לבן" (וכנראה דווקא בגלל זה הוא השתדל יותר) זוהה כמוביל המאבק של האפרו-אמריקנים לחזרה לשורשים האתניים שלהם. המסרים שלו נגד השקר המעורב בעצם המהות של העולם המערבי מצאו להם אוזן קשבת אצל צעירים רבים, גם לבנים.
שניהם, אחרי מותם, זכו לעדנה יותר מבחייהם. אולי, כמו אצל הנוצרים, נוח יותר להזדהות עם רעיונות של אדם מת. יכול להיות שאנשים מפחדים שאדם חי יאכזב אותם, אבל אחרי שהוא מת - הכל חתום והם יודעים לפני מי ומה הם עומדים.
כלומר: המשיח הוא דמות מן העבר, ענק שיש ללכת בדרכיו ובתורתו. ה"מחכים לישועתו" מחכים בעצם בתת המודע לישועת עצמם על ידי כוחם (הנשאב מ"המשיח"), או שמא כבר התייאשו מאפשרות לשינוי.
מצד שני, אולי מחכים לענק כמותו - ציפיה חסרת תכלית ותוחלת.
בתת המודע (הקבוע, לא הזמני) של האומה התנחלה לה הציפיה למשיח מזה עידן ועידנים, אלא שלא יודעים למה מחכים. מנסים להכניס לציפיה תוכן כזה או אחר, לפי האופק הרחוק והגבוה של האדם המצפה. בהיסטוריה אנו רואים משיחים שעוד בחייהם כמהי גאולה נהו אחריהם. אפשר למנות "משיחים" רבים, מהם קרובים יותר ופחות לרעיון המקורי של המשיח: שבתי צבי, סטאלין, רבין, הרבי מלובאוויטש ועוד ועוד.
במקורות היהדות ישנן הדמיות של המשיח העתידי למשיח הקלאסי, אב הטיפוס - דוד המלך. יש אפילו מקומות שבהם המשיח נקרא דוד. הציפיה היא לגאולה עתידית, אמנם כעין מלכות העבר, אבל באופן כזה שהעבר הוא רק כעין טעימה מגודל ההופעה העתידה.
השאיפה לגאולה פרטית, "שאהיה אדם יותר טוב", היא מספיחי הגלות. בתורת החסידות, שהתפתחה בגלות אירופה, יש הדגשה רבה של העניין הזה: כל אחד ישתפר, יעשה את העבודה הפרטית שלו, ואז תהיה גאולה כללית. ההיצמדות ל"נביאים" מודרניים בעלי אג'נדות אנושיות וכלליות יותר, יש בה התקדמות. היא נובעת מתהליך שיבת ציון המודרנית, שבו יש מרידה בערכי הקודש הפרטיים, ומאידך התעלות בענייני הכלל.
